מארז הפניקס, טרילוגיה

אישה מבוגרת ויפה בצמה כסופה וארוכה יושבת על כיסא נדנדה במרפסת החווה שלה, מביטה אל האופק, מדברת אליי ומספרת את סיפורה.

"האם אני כותבת את המילים שלך?" שאלתי בתמיהה, והיא הנהנה. "תודה לך על האפשרות להוציא את סיפור חיי הסוערים ומלאי התשוקה אל האור, כדי שאנשים יקבלו השראה וידעו שזה אפשרי לאהוב, ולאהוב יותר, גם אם ליבך נשבר כמה פעמים", היא נאנחה והוסיפה: "שלא יפחדו לחיות ולא יפחדו למות, ולעולם לא יתפשרו על מי שהם ועל מה שמעורר אותם להיות ולקבל יותר", היא חייכה. "תמיד משתלם לבחור לעקוב אחרי ההתלהבות של הלב, שמחובר לגוף שיודע את מה שהשכל לעולם לא יבין". מבטה היה רך ומכיל. "ולאהוב. לא להפסיק לאהוב. תודה".

"האם הסיפור שלכם נגמר?" שאלתי.

"לעת עתה..."

"תודה ששיתפת אותי בסיפור שלך, שהסעיר את לילותיי ומילא את ימיי בתשוקה לכתוב".

"תודה לך".